מול שתי הברירות שהציגה הברית, רוב הזמן בחר ישראל בברירה הלא-טובה:
"מרגע שנכרתה עִמך כבר הפרת אותה כשבנית את עגל הזהב. משה שבר את הלוחות, וציין בכך את שבירת ברית סיני, באשמתך.
זמן קצר לפני מות משה נראה אליו אלוהים ומסר לו, כי לאחר מותו ישוב עמך ויפר את הברית:
וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, הִנְּךָ שֹׁכֵב עִם-אֲבֹתֶיךָ; וְקָם הָעָם הַזֶּה וְזָנָה אַחֲרֵי אֱלֹהֵי נֵכַר-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר הוּא בָא-שָׁמָּה בְּקִרְבּוֹ, וַעֲזָבַנִי, וְהֵפֵר אֶת-בְּרִיתִי אֲשֶׁר כָּרַתִּי אִתּוֹ. (דברים לא טז)"
הגלות הייתה העונש שנבע מהתנהגותם החוטאת של בני ישראל מאז יציאת מצרים:
שָׁבוּ עַל-עֲוֹנֹת אֲבוֹתָם הָרִאשֹׁנִים, אֲשֶׁר מֵאֲנוּ לִשְׁמוֹעַ אֶת-דְּבָרַי, וְהֵמָּה הָלְכוּ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים, לְעָבְדָם; הֵפֵרוּ בֵית-יִשְׂרָאֵל, וּבֵית יְהוּדָה, אֶת-בְּרִיתִי, אֲשֶׁר כָּרַתִּי אֶת-אֲבוֹתָם (ירמיה יא י)
הגלות ביטאה את הנתק מהברית עם אברהם, ברית הגאולה. הספר מדגיש את חומרת הדין:
"העונש הטרגי ביותר היה שאיבדת את הזכות העליונה לשאת את דבר האלוהים. לא יכולת עוד להתייחס לדברו בלשון ההווה, אלא בלשון העבר בלבד, או במבט של תקווה אל חזרתו המובטחת לעתיד לבוא."
האור של תקופת הגולה כבר לא היה אור האלוהים אלא אור האדם בלבד, ולפיכך:
"במשך אלפי שנות גלותך, ישראל, איבדת את זהותך האמיתית או, לפחות, טמנת אותה במעמקי נפשך. האמת היא, שאף פעם לא היית אתה הנכון. חווית עד היום משבר התבגרות ממושך."